מי היה הרב אשלג?

סודה של היהדות

“ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר”י ז”ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר”י ז”ל על שורשו. והנה ברצון עליון ית’, זכיתי לעיבור נשמת האר”י ז”ל. לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום. ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות”. (ספר פרי חכם אגרות עמ’ קכ)

האדמו”ר רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצוק”ל, “בעל הסולם”, גילה סוד גדול בעולם. סודה של הבריאה ודרך תיקונה. סוד זה הוא נשמת היהדות. הפנימיות שבה. אין לגלותו לאשר אינו ראוי לו. הוא הולך ומתגלה מאליו אט-אט, לאיש אשר עז רצונו והוא חותר בכל כוחו להגיע לאמת.

יופי תורתו של אדמו”ר זצוק”ל, אין דומה לו. העונג הפנימי בעבודה של הענקת שפע לזולת; השמחה שבגילוי האמת הטהורה; הכוח המופלא של פנימיות התורה – ובעיקר, הצבת מטרה ברורה לחיים ודרך פשוטה ללכת בה.

כל אלה, כשהם חוברים יחדיו, בחכמה נקייה וזכה, המשלבת מוח ולב גם יחד – יוצרים עוצמה אדירה אשר פורצת כל המחסומים וסוחפת אחריה את הבאים בסודה, מעניקה להם כלים מושלמים שיש בכוחם לתקן את האדם, וגם נותנת בידם הבנה אמיתית במהות התורה ומצוותיה, תהלוכות הנפש ונפתולי החיים.

יש בה אמת נוקבת, ביקורת בלתי מתפשרת שאינה מניחה לאדם לרמות את עצמו, כנות, ישרות ובהירות. אלו מביאים את האדם אל ריכוז כל כוחותיו למען השגת המטרה. חידוש שכזה עוד טרם נגלה בעולם. גדלותו של חידוש היא דווקא בפשטותו. באמת שהוא מגלה.

בנו בכורו של “בעל הסולם”, האדמו”ר רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ”ל, קיבל את התורה “פה אל פה” מאביו הגדול. הוא פיתחה, שכללה והפכה לדבר מעשי ומדויק, עד שכל אדם אשר מחפש לדעת תכלית חיי מהי ורוצה לכוון כוחו ומרצו להשיג את המטרה שלשמה נברא, יוכל להשיג זאת בנקל.

כך הונח השורש, כאן נזרעו הזרעים למהפכה המחשבתית הגדולה!

התלמידים

זה התחיל באירוע עצוב ופלאי, שהתרחש בשנות העשרים של המאה הקודמת, בסמטאות העיר העתיקה בירושלים. היה זה כאשר האדמו”ר מרחמסטריווקא זצ”ל, שצעד בדרכו אל הכותל המערבי, הוכה ע”י כנופיית ערבים ונפצע באורח אנוש. בשכבו על ערש דווי, בא אליו רבי יהושע הלוי הורוביץ זצ”ל, וביקש להיות תלמידו. השיב לו האדמו”ר: “אצלי כבר איחרת… בתוך זמן קצר יבוא לכאן אברך מפולין והוא יהיה לך רב ומורה דרך”.

היום בו נתגלה האדמו”ר המקובל

לאחר זמן-מה, כאשר נכנס רבי יהושע ללמוד בישיבת “חיי עולם” שבעיר העתיקה, הבחין שם באדם יוצא דופן, אשר כל היום היה הוגה בכתבי האר”י ובספר הזוהר הקדוש בריכוז ובהת

מדה בלתי נלאית. הוא עקב אחריו עד שאט אט החלה חודרת אל מוחו ההכרה כי זהו האיש אליו התכוון האדמו”ר זצ”ל.

רבי יהושע ניגש אליו וביקש להתקבל אצלו כתלמיד. הוא השיב: “אם תאסוף קבוצה של תלמידים רציניים, בעלי שאיפות להתקדמות רוחנית, שמוכנים לעבוד, אתרצה למסור לכם שיעור”. רבי יהושע מיהר ואסף את גרעין התלמידים הראשון והביאם לבית האדמו”ר. אותו היום התגלה האדמו”ר המקובל, רבי יהודה לייב הלוי אשלג. מי שעתיד היה לכתוב את הפירוש לספר הזהר הקדוש.

רבי יהושע הורביץ זכה להיות תלמידו הראשון של בעל הסולם בארץ ישראל. נכדו רבי ברוך הורביץ הוא שזכה לכתוב את הספר הגדול: “אותיות דליבא“, בו מרוכזת תמצית דרך העבודה.

התבטלות והתגברות

הם היו אריות, כיוון שקראו תיגר על “החומר” והוכיחו כי ניתן לנצחו. רבם דרש מהם יגיעה והם נענו לו. הלימוד נעשה בשעות המוקדמות שלפנות בוקר. בכל יום בחצות הלילה הם התעוררו משנתם החטופה וצעדו למרחקים, בשדות עזובים וחשוכים, עד שהיו מגיעים אל בית מדרשו. בחום ובקור, בגשם ובשלג, בעיתות שלום כמו בזמן מלחמה – היו התלמידים מתייצבים על משמרתם. הם הבינו את גודל המעמד. את עצמת האחריות ההיסטורית שמוטלת היתה על כתפיהם.

משך שעות ארוכות הם היו לומדים קבלה מפיו, ושעות נוספות בינם לבין עצמם. בריכוז, בעמקות וביגיעה למעלה מכוחות אנוש, תוך שהם מתבטלים בפניו, מתגברים על רצונם הטבעי לישון ולאכול, וחותרים קדימה. כך משך שנים, תוך מסירות נפש ואהבה עצומה.

גם האדמו”ר מסר נפש בעבודת ההוראה. הדבר בלט במיוחד במהלך כתיבת פירושו הגדול “הסולם” על הזוהר הקדוש. באותה תקופה הוא עבר שני התקפי לב וגם סבל ממחלת פרקים קשה. ייסורים איו

מים תקפוהו. ידיו התנפחו ומלאו מים מחמת מאמץ הכתיבה שנמשך רובו של היום. מאמץ ממושך זה דלדל בסופו של דבר את כוחותיו עד שהוא נפל למשכב.

גם בעת שגברה המחלה הוא לא חדל לרגע. כשרופאיו הציעו לפניו תרופות להקל מכאוביו והוא הבחין כי הללו מקהים את צלילות דעתו, חדל מלקחתם. משהחמירה מחלתו, נכנס אליו אחד התלמידים בבכייה ושאל: “מה יהיה על הפירוש?”, הרגיעו האדמו”ר: “לא אשאיר דבר באמצע”. במאמצים שלא יאמנו הושלם המפעל הגדול בן עשרים ושניים הכרכים.

רמזים רבים שיגר האדמו”ר לתלמידיו טרם הסתלקותו. בסוכות האחרון לחייו אמר להם: “הביטו בסוכה זו, לשנה אחרת אשב בסוכה שאין כמוה ליופי”. ביום הכיפורים שאחר כך (תשט”ו 1954), טרם סוכות, החזיר האדמו”ר את נשמתו לבוראה.

המאמר באדיבות אתר אותיות דליבא.